למרות הנטייה בספרות הדנה בהפרטה להעדיף את המגזר הפרטי על-פני המגזר הציבורי, בתחום המחקר והפיתוח, קיימת הסכמה כללית שמימון ממשלתי-ציבורי של ייצור פרטי עשוי לשמש פיתרון לקשת רחבה של כשלי שוק. מאמר זה בוחן הצדקות תיאורטיות להרחבת תפקיד המדינה בתחום המחקר והפיתוח מעבר לסבסוד של הסקטור הפרטי. המאמר מתמקד בשלוש בעיות מהותיות שבאות לידי ביטוי במצב שבו המדינה אך ורק מממנת מחקר ופיתוח: בעיית הסוכן, העדר ניצול תמריצים לא-חומריים, והעדר שיתוף פעולה בסביבה תחרותית. לאור בעיות אלה העבודה טוענת כי המדינה, בתנאים מסוימים, יכולה לפתח את תחום המחקר והפיתוח בעצמה ולהיות מעורבת בו באופן ישיר יותר. תוך הסתמכות על הניסיון החיובי של מדינות שונות שהתקדמו בשנים האחרונות מהשוליים לחזית של תעשיות עתירות הידע, המאמר מדגים כיצד מדינות שונות מאד עשו שימוש במערכות המגזר הציבורי לפתרון בעיות דומות בתחום המחקר והפיתוח. בהתבסס על ניתוח זה, אנו טוענים שקיים בסיס תיאורטי ועובדתי לטענה שהמדינה עשויה לתרום תרומה חיובית למחקר והפיתוח גם מעבר לתמיכה כספית בתעשיות פרטיות, במיוחד בתעשיות המתפקדות בשווקים מתפתחים.
