חברות עתירות מו"פ מתוארות לעיתים קרובות כ: (1) מסתמכות בעיקר על מימון מהון מניות; (2) משקיעות בעיקר בנכסים לא מוחשיים; (3) מציגות ערך שוק גבוה ליחס הרשום (ה-"קיו" של טובינס); (4) צעירות וצומחות במהירות. אנו שמים את המאפיינים המקובלים הללו למבחן אמפירי שיטתי.
למדגם של חברות ייצור ישראליות אשר הנפיקו מניות בשנות התשעים, אנו מציגים, בפעם הראשונה, תרשימים מותאמים של תזרימי מזומנים אשר מטפלים בהוצאות מו"פ כהוצאות הון (במקום כעלות הפעלה אשר מפחיתה את הרווחים, כמקובל בחשבונאות הסטנדרטית). התוצאות שלנו מצביעות על כך שהמאפיינים מתאימים רק בצורה חלקית לחברות מבוססות העוסקות במו"פ. חברות ישראליות עתירות מו"פ אשר נסחרות בבורסת תל אביב, אכן סומכות יותר על מימון שמקורו במכירת מניות ומציגות ערך שוק גבוה ליחס הרשום. הן צעירות יותר, אבל לא צומחות מהר יותר מהממוצע, והן לא משקיעות בעיקר בנכסים לא ממשיים. למעשה, הן מציגות גידול מכירות נמוך יותר מאשר הממוצע, והן משקיעות בהון פיסי יותר מאשר הממוצע.
הניתוח שלנו מציע גם שהחברות המסווגות כעתירות מו"פ על בסיס כוח-האדם שהן מעסיקות –כמקובל במחלקות סטטיסטיות- עשוי להיות לא נכון. לבסוף, אנו למדים על דרכי הסיוע הממשלתי למו"פ.
