האוניברסיטה, מראשיתה בימי הביניים ועד היום, רואה את יעודה העיקרי בטיפוח ובהנחלת ידע לשמו, כזה שאינו מביא בהכרח תועלת מעשית.
קידום ידע, תיאורטי, שתכליתו העיקרית הנה העמקת ההבנה של המציאות על רבדיה השונים אינו מתיישב עם ציפיות החברה.
זו מבקשת שהאוניברסיטה תתן מענים מעשיים לצרכי הקהילה, במיוחד בהכשרה נאותה של כוח אדם שדרוש לה לשם התנהלותה התקינה.
הפער בין הציפיות אינו ניתן לגישור.
דרך אחת להתגבר על הקונפליקט הבלתי נמנע היא לפתח מערכת השכלה גבוהה משוכללת שכוללת אוניברסיטאות מחקר שעוסקות במחקר בסיסי ובהכשרת דורות חדשים של מחדשי ידע, ואוניברסיטאות יישומיות או בתי ספר על תיכוניים אחרים שמכשירים את כוח האדם למשק.
יש מדינות שמקיימות מערכת כזו.
פתרון אחר שאומץ במדינות שונות באופן חלקי ובישראל – בצורה מלאה – הוא האוניברסיטה ה”היברידית”, שלקחה על עצמה שני תפקידים:
קידום דיסציפלינות אקדמיות )מתמטיקה, פילוסופיה, פיזיקה, היסטוריה וכיוב'( על-ידי חקירתן והוראתן, ובה בעת הכשרה פרופסיונלית במקצועות שדרושים למשק )רואי חשבון, אופטומטריסטים, פסיכולוגים, מהנדסים וכיוב'(.
אלא שהפתרון ההיברידי לא עלה יפה, בעיקר בכל הנוגע להכשרה הפרופסיונלית.
הכשלון נובע מהמחויבות הברורה של האוניברסיטה, גם זו ההיברידית, ליעוד האקדמי שלה.
ההעדפה הניתנת לייעוד זה גורמת להחלה של תהליכים, מתודות ונורמות של החינוך האקדמי-דיסציפלינרי על ההכשרה הפרופסיונלית, הנפגעת מכך.
דרושה, לפיכך, רפורמה.
עיקרה, יצירת מערכת חינוך על-תיכונית מגוונת שתכלול מוסדות מסוגים שונים.
חלקם יעסוק במחקר בסיסי וייתן מענה לשוחרי ידע לשמו וחלקם בהכשרת כוח עבודה למשק.
תנאי להצלחת הרפורמה הוא חלוקת עבודה ברורה בין המוסדות השונים ומערכת כללים נוקשה שתבטיח שחלוקת העבודה תישמר.
הקצאת יעדים שונים למוסדות שונים והקפדה על ההבחנה ביניהם יקטינו מאד את התחרות שמאפיינת כיום את מערכת ההשכלה הגבוהה בישראל, משבשת אותה ופוגעת בה.
