הדו”ח “תפקיד תעשיית המזון בתוכנית ביטחון מזון 2050” מציג תמונת עומק רחבה של מערכת המזון בישראל ומדגיש כי תעשיית המזון היא החולייה הקריטית שמחברת בין החקלאות, חומרי גלם המיובאים והיבוא, הרגולציה, הפיתוח הטכנולוגי והיכולת הציבורית לשמור על תזונה זמינה, בריאה ובת קיימא. התובנה המרכזית העולה ממנו היא שהאתגר העיקרי של ישראל בעשורים הקרובים אינו רק גידול וייצור מזון, אלא היכולת לייצר מערכת מזון עמידה המשלבת תעשייה חזקה ותחרותית, חדשנות טכנולוגית, תכנון ארוך טווח, הכשרת כוח אדם ושיתוף פעולה בין-מגזרי.
הדו”ח מראה כי ללא תעשיית מזון מבוססת, יצרנית וגמישה, לא ניתן יהיה להשיג את יעדי ביטחון המזון הלאומיים. תעשיית המזון מהווה את הזרוע המבצעת שבכוחה לתרגם מדיניות לתוצרים ממשיים – מהקמת מלאי חירום תקני, דרך קליטת תוצרת חקלאית וגיוון מקורות חומרי גלם, ועד שיפור ערכים תזונתיים של מוצרים ומעבר לסטנדרטים בריאותיים אחידים ופריון גבוה המאפשר תחרותיות. אחת המסקנות המרכזיות היא שהעמקת התלות ביבוא מגדילה את הפגיעות הלאומית, ולכן ישראל חייבת לחזק את הקיבולת הייצורית המקומית, בעיקר במוצרים חיוניים, במקביל להשקעה בטכנולוגיות חוסכות חומרי גלם, במיחזור תוצרי לוואי ובפיתוח חלבון שאינו מהחי.
בצד ההזדמנויות, הדו”ח מזהה באקוסיסטם הישראלי יכולות טכנולוגיות יוצאות דופן – בחקלאות מדייקת, חממות חכמות, פודטק, רובוטיקה ו– AI שיכולות להזניק את התעשייה המקומית קדימה, אך הן אינן ממומשות בשל שילוב של חסמים רגולטוריים, היעדר תמריצים ותשתיות מיושנות. היעד המרכזי המוצע הוא בניית “מערכת מזון חכמה”, הנשענת על נתונים, על בקרה דיגיטלית לכל אורך השרשרת, ועל תעשייה חסינה שמסוגלת להסתגל במהירות לאירועים חיצוניים ולהמשיך לספק מזון לכלל האוכלוסייה גם בתנאי חירום גיאופוליטיים או אקלימיים. בנוסף לכך, הדו”ח קורא ליצירת מערכת הכשרה והתמקצעות שתבטיח זמינות של כוח אדם איכותי, משום שמחסור מתמשך בעובדים מיומנים הוא חסם אסטרטגי שעלול לפגוע בכל מנועי הצמיחה של התעשייה.
מסקנה נוספת היא שהיבטי הבריאות צריכים להפוך לחלק מובנה מתכנון מערכת המזון. התעשייה נדרשת להוביל רפורמולציה של מוצרים, להפחית סוכר, מלח ושומן רווי, ולפתח מוצרים עם ערכים תזונתיים משופרים שתואמים תפישה רחבה של מערכת מזון מקיימת. בכך היא תומכת במדיניות לאומית של תזונה בריאה ומסייעת לעמוד ביעדים ארוכי טווח של בריאות הציבור. לצד זאת, עליה להרחיב משמעותית את השימוש בפתרונות טכנולוגיים להארכת חיי מדף, להפחתת אובדן ובזבוז מזון ולהגברת יעילות הלוגיסטיקה. על הממשל לחזק את המוטיבציה של התעשייה להשגת יעדים אלה ולתמוך בצווארי הבקבוק להשגתם.
בפרק העוסק בדו”ח מבקר המדינה נחשפת תמונה ברורה: היעדר גורם מתכלל, תת-היערכות של מפעלים חיוניים, פריסת מלאי חירום לקויה ותלות גוברת ביבוא מהווים סיכון אסטרטגי. המסקנה היא שחיזוק התעשייה חייב להיות משימה לאומית, עם מדיניות ברורה, תמריצים להשקעה בתשתיות, רגולציה מתואמת, ופיתוח יכולות ייצור וקליטה מהירות לשעת חירום.
לסיכום, הדו”ח קורא לאימוץ גישה מערכתית שבה תעשיית המזון הופכת מעוסקת ב”ייצור מוצרים” לשחקן אסטרטגי בעיצוב חוסן לאומי. הוא מציע לפתח תעשייה חדשנית, רב-שכבתית ומבוזרת גיאוגרפית, המסוגלת להבטיח זמינות מזון, גיוון מקורות, ערך תזונתי גבוה ויציבות תפעולית – ולתרום באופן ישיר לביטחון הלאומי, לבריאות הציבור וליכולת של ישראל להתמודד עם האתגרים של שנת 2050.
חלקי הדו”ח כוללים:
פרק ההקדמה מציג את ההקשר הגלובלי של משברי מזון, תנודתיות סחר ושינויי אקלים, ומסביר מדוע ישראל זקוקה לאסטרטגיית ביטחון מזון מתכללת לשנת 2050. הוא מתאר את מטרות הפרויקט הלאומי ואת הדוחות שנכתבו עד כה במסגרת התוכנית.
פרק 2 – תעשיית המזון היום ומחר מציג סקירה מקיפה של חמשת הסקטורים המרכזיים בתעשייה, מנתח את העצמאות התזונתית, מבנה הייצור, החוסן, התלות ביבוא והפערים בתשתיות, ומציג כיצד התעשייה מתפקדת כחוליית מפתח בשרשרת המזון הלאומית.
פרק 3 – ממשקים לתעשייה מתאר כיצד חדשנות בחקלאות, אגריטק, פודטק, לוגיסטיקה ושרשרת אספקה מעצבת מחדש את יכולות התעשייה ומאפשרת קפיצת מדרגה במוכנות הלאומית.
פרק 4 – סקירת מדינות להשוואה מציג דוגמאות בינלאומיות, מדגיש את חשיבות התכנון ארוך הטווח, ההשקעה בחדשנות והכשרה מקצועית, ומראה כיצד מדינות אחרות בונות חוסן תזונתי באמצעות דגש על תעשייה מתקדמת.
פרק 5 – יעדים והמלצות מאגד את תובנות הדוח ומתרגם אותן ליעדים אסטרטגיים ארוכי טווח: חיזוק קיבולת הייצור המקומית, השקעה בתשתיות, שדרוג בטכנולוגיות תעשיה 4.0 בדגש על שילוב בינה מלאכותית בכל קווי הייצור, צמצום תלות ביבוא, קידום חדשנות, פיתוח כוח אדם, רפורמות רגולטוריות.
