האריזות מהוות, בהערכה גסה כ- 10% - 15% ממשקל האשפה וכשליש מנפחה. מבחינה כלכלית, עלות הטיפול בפסולת אריזות מגיעה לסך של כ- 100 - 150 מיליון דולר בשנה, וזאת, מבלי לקחת בחשבון את ההשפעות החיצוניות של ייצור האריזה, האיסוף, השינוע והטיפול בפסולת.
בסוף שנות התשעים שקל המשרד לאיכות הסביבה להחיל חוק אריזות בישראל, אולם ממצאי העבודה הראו כי אין מקום להחלת חוק אריזות בישראל וכי הטיפול באריזות יתבצע במסגרת הטיפול הכולל בפסולת המוצקה.
בשנים שחלפו מאז הוגש הדו"ח הנ"ל, נכנס לתוקפו חוק הפיקדון בישראל (אשר יצר מערך לוגיסטי לטיפול באריזות) ובעולם המערבי אנו עדים לתוספות ולהרחבה של חוקי אריזות. לאור זאת, הציע מוסד ש. נאמן לבחון מחדש את הנושא, מתוך כוונה לבחון את הכלים והשיטות היעילים ביותר להפחתת כמות ונפח האריזות במקור, השבת פסולת אריזות וניקיון ברשות הרבים.
המחקר כולל איסוף נתונים טכניים, כלכליים וארגוניים, בעיקר מאירופה המובילה בנושא, בוחן חלופות ליישום חוק אריזות בתנאי הכלכלה הישראלית וממליץ על חלופה עדיפה.
עפ"י הממצאים הראשוניים של המחקר עולה כי יישום חוק אריזות רצויה וכי תחולתו של החוק תוביל לעידוד הקמתן של תעשיות מיחזור בישראל, דבר שאינו מתאפשר במסגרת החקיקה הקיימת (חוק הפיקדון למכלי משקה), עקב חוסר הכדאיות שבהקמת תעשיות מיחזור ומערך לוגיסטי של שירותי הובלה עבור סוג אחד בלבד של אריזות (מכלי משקה).
בנוסף, יוביל יישומו המוצלח של החוק לצמצום משמעותי בשטחי ההטמנה של פסולת ביתית ולחסכון למשק הלאומי.
