המחקר בוחן את מידת התאמתה של מערכת ההכשרה החקלאית בישראל לצורכי החקלאות בעידן החדש, המתאפיין בדיגיטציה, בקיימות, בשינויי אקלים, במחסור במשאבי קרקע ומים, במחסור בכוח אדם ובאי-ודאות גוברת.
נקודת המוצא של המחקר היא כי החקלאות הישראלית ניצבת בפני אתגר כפול: מחד גיסא, נדרש דור חדש של חקלאים ובעלי תפקידים המצוידים בידע רב-תחומי ובמיומנויות עדכניות, ומאידך גיסא, מערכי ההכשרה, ההדרכה והעברת הידע אינם מותאמים במידה מספקת לצורכי השטח. האתגר אינו מתמצה רק במחסור בידע או במיומנויות נלמדות, אלא משקף פער רחב יותר בין ההכשרה בפועל לבין צורכי השטח, וכן אתגרים במנגנוני התיווך, ההדרכה והעברת הידע בין האקדמיה, המחקר והפיתוח, התעשייה והחקלאים.
המחקר כולל ראיונות עומק עם בעלי עניין ממגזרים שונים, לצד מיפוי של תוכניות לימוד בישראל וסקירה של צעדי מדיניות בתחום ההכשרה החקלאית במדינות שונות. באמצעות שילוב זה, המחקר מבקש לנתח הן את המבנה הפורמלי של מערכת ההכשרה החקלאית והן את התפיסות, הצרכים והפערים כפי שהם נתפסים על ידי בעלי העניין. בסופו של התהליך יגובשו עקרונות פעולה והמלצות מדיניות לשדרוג ההון האנושי בחקלאות בישראל, תוך חיזוק הזיקה בין מערכת החינוך, ההכשרה המקצועית, ההשכלה הגבוהה והתעשייה, ובהתאמה לצורכי השטח.