בראשית שנות ה-90 של המאה הקודמת החליטה ממדינת ישראל להקים מכללות אקדמיות. אלא שהחלטה זו לא כללה הבחנה וחלוקת תפקידים בין אוניברסיטה למכללה שחשיבותן מובנת מאליה. נזקו של מחדל זה מעיק על מערכת ההשכלה הגבוהה בישראל מאז ועד היום.
פרופ' נחמיה פרידלנד מנתח בנייר עמדה, "מהות האוניברסיטה ויעודה", את ההבדלים שצריך שיהיו בין אוניברסיטה ומכללה. פרידלנד, אשר כיהן במועצה להשכלה גבוהה בשנות ה-90, גורס שהגדרה שנתנה המל"ג למכללה – "מוסד שאינו אוניברסיטה" – הוותה טעות יסודית שטשטשה את ההבחנה בין שני סוגי המוסדות ויצרה מערכת השכלה גבוהה בה כולם מנסים לעשות הכל: המכללות שואפות להידמות או להפוך לאוניברסיטאות והאחרונות מרחיבות פעילות בתחומים שמתאימים למכללות – הכשרה לעיסוק בפרופסיות – כאילו היו האחרונות דיסציפלינות אקדמיות. דוגמאות, כמו הפיכת מקצועות שימושיים כסיעוד וכאופטומטריה לדיסציפלינות לכאורה אקדמיות, והחלת מודלים אקדמיים על הוראתם, משמשות בסיס לביקורת רחבה על מבנה המערכת. פרידלנד גם נעזר בטיעוניו בהשוואת מערכת ההשכלה הגבוהה בישראל לאלו בגרמניה, בקליפורניה ובעוד מדינות שמבחינות הבחנה ברורה בין אוניברסיטאות מחקר לבין מוסדות "יישומיים". הוא מסכם בהצגת צורך ברפורמה שתגדיר מחדש את ייעוד המוסדות השונים: אוניברסיטאות מחקר שתתמקדנה בטיפוח ידע אקדמי לשמו ובהנחלתו ומכללות בעלות זיקה לשדה המעשה שתכשרנה את בעלי המקצוע הדרושים בשוק העבודה.
לקריאת נייר העמדה באתר מוסד נאמן: