גוברת ההכרה בחשיבות שילובם של ידע מדעי, נתונים וראיות בתהליכי קבלת החלטות ציבוריים. עם זאת, בישראל קיים פער בין צורכי הממשלה לבין יכולתה של האקדמיה לספק ידע מחקרי איכותי ובזמן, במסגרת מוסדרת ומתוקצבת.
דוח זה ממפה את המנגנונים בישראל לשילוב ידע מדעי במגזר הציבורי, בוחן פערים ומשווה בין מודלים בינלאומיים לשילוב זמני של חוקרים בגופי מדיניות. המחקר התבסס על מקורות גלויים, ראיונות עם בעלי תפקידים וסקירת תוכניות במדינות שונות.
הממצאים מלמדים כי בישראל פועלים מנגנונים, ובהם קולות קוראים, עבודות קצרות, שירותי ייעוץ, ועדות, יחידות מחקר, תוכניות עמיתים וקשרים בלתי פורמליים. מנגנונים אלה מספקים מענים, אך אינם יוצרים מסגרת רוחבית המאפשרת לחוקר להשתלב לאורך זמן בגוף ציבורי, תוך קבלת גישה לנתונים, לתהליכי העבודה ולמקבלי ההחלטות ושמירה על שיוכו למוסד האקדמי.
ניתוח החלופות מצביע על עדיפות למודל של השאלה מוטמעת: חוקר באמצע הקריירה או חוקר מבוסס ישתלב בגוף מארח למשך 12 חודשים, עם אפשרות להארכה ל־18 חודשים, בהיקף של 60–80% משרה ובמקרים מתאימים 40–60%. תחום המדיניות יוגדר בידי הגוף המארח, ואילו תוכנית העבודה ונושא המחקר יגובשו במשותף עם החוקר. המימון יינתן בידי הגוף המארח או במימון משותף, והחוקר ימשיך להיות מועסק במוסד האם.
מומלץ ליישם את הצעת המדענית הראשית של משרד החדשנות, המדע והטכנולוגיה כפיילוט מדורג וגמיש במספר משרדים. הפיילוט יאפשר לבחון חסמים, להסדיר מימון, עצמאות מחקרית, נתונים וקניין רוחני, ולפתח מנגנון משלים שיחזק קבלת החלטות מבוססת ראיות ואת הקשר בין הממשלה לאקדמיה.
