מה משותף לכולנו? המכנה המשותף במערכת החינוך בישראל: מדיניות, מציאות וחזון
בכל יום נולדים בישראל כ־500 תינוקות. נדמיין ארבעה מהם, שנולדו למשפחות מארבעה "שבטים" בחברה הישראלית: יהודית חילונית, יהודית דתית, יהודית חרדית וערבית. בלידתם יקבלו יחס שווה מהמדינה. אך כשיצאו ממערכת החינוך – מה יישאר משותף ביניהם?
מערכת החינוך הציבורית בישראל עוצבה במידה רבה עם חקיקת חוק חינוך ממלכתי בשנת 1953, בתקופתו של דוד בן-גוריון. ביום האזכרה ה־53 לבן-גוריון נתכנס לכנס "מה משותף לכולנו? – המכנה המשותף במערכת החינוך בישראל: מדיניות, מציאות וחזון", ונשאל: מהו המכנה המשותף שמעניקה מערכת החינוך בישראל לתלמידיה?
בכנס נציג את ממצאי השלב הראשון בפרויקט המחקר ונעסוק בשאלות החורגות מהוויכוח המוכר על "לימודי ליבה": מה באמת משותף לתלמידי ישראל, ומה משותף להם רק על הנייר? אילו ידע, מיומנויות וערכים צריכים להיות חלק מהבסיס החינוכי של כל בוגר ובוגרת, וכיצד ניתן להבטיח שהם אכן נלמדים ומוערכים? האם אפשר לבנות בסיס חינוכי משותף בחברה מגוונת, בלי לוותר על זהויות?
משתתפים (לפי סדר הא-ב):
- ד"ר גל אלון, מנכ"ל ראמ"ה
- פרופ' מוחמד אמארה, נשיא אקדמיית אלקאסמי
- ד"ר תמי הופמן, מהמכון הישראלי לדמוקרטיה
- פרופ' אשר כהן, מהמחלקה למדע המדינה באוניברסיטת בר-אילן
- ד"ר יהודה מימרן, מבית ספר מנדל למנהיגות חינוכית
- הרב שי פירון, יו"ר תנועת פנימה
- פרופ' לטם פרי-חזן, מהחוג למנהיגות ומדיניות בחינוך בפקולטה לחינוך באוניברסיטת חיפה
- פרופ' יולי תמיר, נשיאת מכללת בית ברל
מקום: אולם באטלר, מוסד שמואל נאמן קריית הטכניון חיפה