כיבוי בקצף הוא השיטה המקובלת ביותר בכיבוי לאחר כיבוי עם מים.
קצף משמש לכיבוי בעירת נוזלים ומוצקים דליקים. פעולתו בעיקר מכנית, על ידי הפרדה בין פני החומר הבוער ואוויר הסביבה.
על מנת להקנות לקצף יציבות למשך זמן, גודל הבועות חייב להיות אחיד ככל האפשר. אך יחד עם זאת, משקלן צריך להיות נמוך בכדי שלא תשקענה בנוזל הבוער.
תכונות חשובות נוספות של הקצף הן כושרו להתאחד במהירות וזרימות טובה המאפשרת לו להגיע לכל פינה של השטח הבוער.
על אף יתרונותיו של הקצף הוא אינו מומלץ לכיבוי דליקות גזים ושמן.
כמו כן, חל איסור בכיבוי שריפות חשמל ומתכות.
חלק מקצפים ובפרט קצפים המכילים נגזרות של Perfluorochemicals - PFC.
בשנים האחרונות, משרד להגנת הסביבה האמריקאי EPA, פועל לעצור ייצור קצפים המכילים PFC ולעודד ייצור של אלטרנטיבה נטולת הפלואורין fluorine-free .
עם זאת, קצפים מבוססי PFC עדיין מותרים לכיבוי שרפות עתירות דלק ולמטרות אימונים. בישראל עדיין אין ערכי סף לריכוז PFC במי שתייה וחומרים אלו אינם מנוטרים במי השתייה, במזון או במי תהום.
אמנם ה- PFC מוכרים כחומר מסוכן בחוק החומרים המסוכנים, יחד עם עוד רשימה ארוכה של חומרים שהעיסוק בהם דורש היתר רעלים, אחסון, שינוע ועמידה בהנחיות נוספות, אך ללא התייחסות לאופן השימוש בהם, הריכוז שלהם במוצרים או דברי מזון.
במסגרת הפרויקט הנוכחי, בוצע סקר ספרות בנושא חומר כיבוי מסוג קצף ותחליפיו.
באמצעות סקירת המידע ממקורות גלויים הוצגו סוגי קצף שונים, שימושים, אמצעי הסלנה והתקינה הקיימים. כמו כן נסקרו ההכשרות בתחום בארץ ובעולם, סוגי אימונים מומלצים וחומרי כיבוי חדישים.
מתוך העבודה שנעשתה גובשו המלצות בתחום העבודה עם קצף, אחסונו והכשרת הצוות.
