דבר היו"ר

פרופ' זאב תדמור

 

חוק המועצה להשכלה גבוהה ועצמאות אוניברסיטאות המחקר  

מוסד נאמן עסק שנים רבות בסוגיות של מדיניות מדע, השכלה גבוהה ומבנה וייעוד אוניברסיטאות המחקר[1] , ולפיכך בדברי פתיחה אלה  ברצוני להתייחס לסוגיות אחדות  מעוררי מחלוקת הנמצאות בימים אלה על סדר היום הציבורי.

האקדמיה נמצאת בעיצומו של במאבק שישפיע על עצמאות מערכת ההשכלה הגבוהה בכלל, ועל זה של אוניברסיטאות המחקר בפרט.  המאבק נוגע בעיקר להרכב וניהול המועצה להשכלה גבוהה (מל"ג) שנמצא במחלוקת שהגיע עד לבג"ץ, ושל הוועדה לתכנונן תקצוב (ות"ת). אבל חבויים מתחת לפני השטח יש עוד סוגיות עקרוניות הנוגעות ישירות לעצם המבנה של מערכת ההשכלה הגבוהה בישראל.

חוק המועצה להשכלה גבוהה תשי"ח 1958 שהגדיר את תפקידה ומהותה של  מל"ג אושר בכנסת לאחר דיונים ממושכים, שנמשכו מספר שנים[2], ויש בו מספר קביעות עקרוניות בעלות חשיבות רבה לדיון שמתנהל:  ראשית כל, קובע החוק, ששני שלישים מחברי המל"ג צריכים להיות "בעלי מעמד בשדה ההשכלה הגבוהה". מעיון בדיונים בכנסת דאז ניתן להבין שהכוונה הייתה למינוי אנשי אקדמיה בעלי שיעור קומה מדעי, על מנת ששיקוליהם יהיו לאומיים ולא פרטניים וינבעו אך ורק מתוך דאגה לאיכות המערכת;  עוד קובע החוק ששליש מהחברים יהיו אנשי ציבור מכובדים, שרק טובת הציבור והמדינה לנגד עיניהם, כך שהחלטות המועצה יתקבלו ע"י המערכת והציבור ללא עוררין. כלומר, המחוקק התכוון במפורש להקים גוף רגולטורי אליטיסטי, שיבטיח מערכת השכלה גבוהה ברמה אקדמית ואנושית גבוהה, ולא להקים מועצה, שהיא 'דמוקרטית רפרזנטטיבית', המייצגת אינטרסים של מגזרים שונים במערכת ההשכלה גבוהה או של הציבור, כפי שזה הולך וקורה היום; המל"ג אמורה הייתה להיות יותר בדמוי בית המשפט העליון ולא הכנסת. שנית, קובע המחוקק: שר החינוך יהיה יו"ר המועצה, אבל רק בתוקף תפקידו - כלומר כוונת המחוקק הייתה להדגיש ששר החינוך אינו(ה) ראש המועצה, אלא רק יו"ר אקס אופיציו, וזאת בניגוד למה שקורה בפועל מזה כמה זמן; שלישית, המחוקק מעניק אוטונומיה נרחבת יוצאת דופן למוסדות אקדמיים, ובראשם לאוניברסיטאות המחקר[3], באמצעות סעיף 15 שקובע כדלהלן: 

"מוסד מוכר הוא בן חורין לכלכל ענייניו האקדמיים והמנהליים, במסגרת תקציבו, כטוב בעיניו.  בסעיף זה, "עניינים אקדמיים ומנהליים" – לרבות קביעת תכנית מחקר והוראה, מינוי רשויות המוסד, מינוי מורים והעלאתם בדרגה, קביעת שיטת הוראה ולימוד, וכל פעולה מדעית, חינוכית או משקית אחרת".

ובכך הכוונה המפורשת של המחוקק הייתה להבטיח למדינת ישראל מערכת עצמאית של  אוניברסיטאות מחקר, נקייה מהתערבות פוליטית או אחרת. 


צילום: ארכיון הצילומים של קק"ל

חוק זה, שהוא בעל מעוף והבנה עמוקה של תפקיד אוניברסיטאות המחקר,  מקורו באמונה החזקה של דור המייסדים של מדינת ישראל, ובראשם דוד בן גוריון, בחשיבות המכרעת של המדע שנעשה באוניברסיטאות המחקר לבניית עם ומדינה. הנה מה שאומר דוד בן גוריון, בהציגו את קווי היסוד של הממשלה הראשונה, בישיבתה השביעית של הכנסת הראשונה, ב-1949, בו הוא מנה את שלושת המרכיבים שיאפשרו למדינה החדשה להתגבר על הקשיים האדירים שבפניהם היא ניצבת, והם: עזרת העם היהודי בתפוצות, כוח החלוציות היוצרת הפועמת בלב הנוער בארץ ובגולה, והמרכיב השלישי, שיחולל הפלא הזה, זהו כוח המדע והטכניקה שנצמיד לעבודתנו. בדורנו אנו מתחוללת אולי המהפכה הגדולה בחיי אנוש עלי אדמות, מהפכת שלטון האדם על הכוחות האיתנים הטמירים בטבע, בכוח האטום ובכיבוש האוויר והמרחב וצפונות היקום. אין אנו יכולים להשתוות להרבה עמים בכוח, בעושר, במספר ובחומר. אך אין אנו נופלים מאיזה עם שהוא ביכולתנו האינטלקטואלית והמוסרית".

 

אבל, עם השנים, שדה ההשכלה הגבוהה השתנה. ראשית הייתה דרישה גוברת להשכלה גבוהה, כתוצאה משינויים חברתיים, גידול טבעי של האוכלוסייה והעלייה הרוסית הגדולה.  למעשה, ישראל עברה תהליך דומה לזה שהמדינות המפותחות עברו, והוא מעבר הדרגתי ממערכת השכלה גבוהה אליטיסטית,  למערכת עם נגישות רחבה, עד מערכת עם נגישות אוניברסלית, שבה כל מי שחפץ בהשכלה על-תיכונית יכול לקבל מענה לשאיפותיו.

כמענה לצרכים אלה בשנות התשעים של המאה שעברה, הוחל במהלך היסטורי של הקמת עשרות מכללות, ובכך לאפשר נגישות רחבה להשכלה גבוהה. הרעיון היה לבנות מערכת השכלה גבוהה דו שכבתית: אוניברסיטאות מחקר מצד אחד, שמעניקות את כל התארים עד דוקטורט ושבהם מתבצע כל המחקר המדעי הבסיסי, ומכללות שמעניקות תואר ראשון בלבד, ושהדגש בהן הוא על הוראה ולא מחקר. מבנה כזה מאפשר, בעלות לאומית סבירה, לספק את הדרישות להשכלה גבוהה, לספק מגוון רחב של סוגי בוגרים למשק ולשמור על רמה מדעית גבוהה.

השינויים הללו הביא למערכת המכילה היום כ-65 מוסדות להשכלה גבוהה[4], ומעל 300,000 סטודנטים, בעלות כוללת של תשעה מיליארד שקל. עם הגידול החל להתברר שלגופים הרגולטוריים (מל"ג וות"ת), במתכונתם הנוכחית, קשה להתמודד עם מערכת השכלה גבוהה בהיקף כזה. כמו כן עם הגידול החלה התערבות הפוליטיקאים במערכת ההשכלה הגבוהה, כשלנגד עיניהם הפוטנציאל הפוליטי של המוני סטודנטים, לצד תקציבים ממשלתיים גדולים.

 כך, שרי חינוך, מתוך אינטרסים פוליטיים, החלו בהדרגה לשנות את מבנה מל"ג ולמנות חברים למועצה, לא על פי כוונת המחוקק, אלא על פי האינטרסים הפוליטיים שלהם. לפיכך המועצה בהכרח החלה בהדרגה לשנות את פניה מגוף אליטיסטי, כפי שהמחוקק התכוון שיהיה, לגוף פוליטי שאינטרסים סקטוריאליים ופוליטיים מקבלים בו ביטוי גובר והולך.  

התערבות בוטה במיוחד, הן בניהול מל"ג  ובמינוי חבריה, והן במינוי חברי ות"ת מאפיינת את התנהלות שר החינוך הנוכחי, שהביא לבסוף להתפוצצות "פרשת פיטורי חגית מסר ירון", שהציתה זעם רב במערכת, הביאה למכתב מחאה חתום על ידי 1,500 פרופסורים, מכתב מחאה חריף של הרקטורים, מכתב מחאה של ראשי "עמותת בשער" בשם חברי העמותה,  לפנייה לבג"ץ של מספר פרופסורים ולהתפטרות שישה חברי מל"ג. מדאיגה במיוחד העובדה שחלק מהמינויים, על פניהם, אינם נראים ראויים, ורובם צבועים בגוון פוליטי/אידאולוגי. 

הפרשה החלה כאשר שר החינוך הקודם, שי פירון, מינה ועדה בראשות פרופסור חגית מסר ירון, שהייתה סיו"ר מל"ג, כדי לבדוק מחדש את שני הגופים הרגולטוריים, מבחינת הרכבם ותפקודם, על מנת להתאימם לצרכי היום. עם סיום עבודת מקיפה של הוועדה תוצריה הוגשו לשר החינוך שי פירון.

אז כפי שזה קורה לעתים קרובות מדי במקומותינו[5] הממשלה התחלפה, נפתלי בנט מונה לתפקיד שר החינוך והוא דחה את כול המלצות הוועדה, פיטר את פרופסור מסר ירון בלי הסברים ובלי לתת לה הזדמנות לשטח את עמדתה בפני מל"ג, ומינה במקומה חברת סגל מאחת המכללות בדרגת פרופסור חבר, אשר עורר תהיות[6].

במחאה על פיטורי פרופסור מסר-ירון, התפטרו שישה חברי מל"ג מהאוניברסיטאות. בעקבות המהומה שנוצרה, שר החינוך וראש הוועד של ראשי האוניברסיטאות (ור"ה), הפרופסור פרץ לביא נשיא הטכניון, הגיעו להסכם פשרה זמני על מינוי מחליפים מתוך רשימת מועמדים שנשיאי האוניברסיטאות יגבשו, ושמינוי הסיו"ר יסתיים עם סיום כהונת המל"ג הנוכחית. בינתיים בג"ץ החליט שאמנם המל"ג יכולה להמשיך לפעול אבל עליה להימנע מלדון  בנושאים ארוכי טווח בעלי  חשיבות, וזאת עד השלמת המינויים במקומם של המתפטרים.

הפרשה הזאת העלתה את הקונפליקטים הפנימיים ואת הסיבוכיות  החבויים במבנה המערכת הרגולטורית הנוכחית. המלצות ועדת מסר-ירון באו לענות בין השאר על חלק מהבעיות הללו. המטרה מרכזית של הוועדה הייתה לשמר את האוטונומיה של המוסדות,  כלומר סעיף 15, ולמסד מנגנוני מינוי של חברים מתאימים וראויים במל"ג וות"ת, בהתאם לרוח החוק.

אולם תיקונים אלה, שכאמור נדחו ע"י השר, חשובים ככול שיהיו, אינם נותנים מענה לבעיה מרכזית, שמכונה בעולם upper drift     שמשמעותה: שאיפת המכללות לקדם את מעמדן לרמה של אוניברסיטאות מחקר, עם אפשרות להעניק תואר דוקטור - תוך קיום מחקר מדעי מקיף וקבלת משאבים הולמים - וסמכות פנימית לקדם חברי סגל  עד לדרגת פרופסור מן המניין.  אין אלה שאיפות אקדמיות גרידא, כיוון שהן מלווה בהגדלה של מימון ות"ת למכללות לרמה של האוניברסיטאות, שכידוע חלק נכבד מתקציבן מותנה בהיקף ובאיכות המחקר המדעי. והיה אם זה יקרה המערכת כולה  תעבור בינוניזציה כי אין לישראל המשאבים האנושיים והכלכליים לקיים מוסדות כה רבים מחקריים ברמה גבוהה, וכמו כן זה יביא לתחרות מגזרית גוברת בין המכללות והאוניברסיטאות על המשאבים שהמדינה מעמידה לרשות המערכת.

כלומר יש על השולחן בעיה פתוחה של מבנה הרכב ודרכי מינוי של הגופים הרגולטוריים שוועדת מסר-ירון הציעה לה פתרונות שנדחו, ובעיות כלל מערכתיות שטרם התמודדנו איתן. הצעות לפתרון צריכות לקיים שני עקרונות: האחד, שמירה על רבגוניות המערכת, המכשירה מגוון רחב של דיסציפלינות ורמות לימוד שמדינה מודרנית זקוקה להם, והשני, שמירה על נגישות אוניברסלית, תוך קיום וקידום איכות מדעית ברמה בינלאומית. 

פתרון לא מלא אבל יחסית פשוט שראוי היה לשקול אותה  היא אימוץ ללא חקיקה (כפי שהייתה הכוונה)  של דרך המינוי של חברי מל"ג וות"ת, כפי שוועדת מסר-ירון המליצה; ולהעביר (בהדרגה) את מירב ההקצבה הניתנת לאוניברסיטאות בגין מחקר מדעי לקרנות תחרותיות הפתוחות לכל. סביר להניח שרוב הכספים הללו יגיעו לחוקרים ולקבוצות המחקר הטובים ביותר, הנמצאים באוניברסיטאות, וגם ביניהן, הכספים יתנקז לטובות שבהן. זה יצמצם, מצד אחד, את הפער בהקצבת ות"ת בין האוניברסיטאות למכללות (כי עיקר ההקצבה תינתן עבור הוראה ולא מחקר), ומצד שני ישמור את מירב המימון למחקר המדעי באמצעות הקרנות התחרותיות באוניברסיטאות המחקר, שרק להן יש את תשתיות המחקר הנחוצות לביצוע מחקר מודרני[7].  יתרה מזאת, זה יגביר את התחרות בין האוניברסיטאות לבין עצמן ויביא לכך שמספר אוניברסיטאות מובילות יזכו במספיק מימון כדי להתמודד עם הטובות שבאוניברסיטאות העולם. 

פתרון מרחיק לכת יותר  הוא להקים שתי מערכות רגולטוריות מקבילות. האחת לאוניברסיטאות המחקר והשנייה למכללות. זהו צעד מסובך למדי, אבל הוא יפתור באופן יסודי את הקונפליקטים הפנימיים. החיסרון הוא בכך שהאוניברסיטאות - שבהן מיעוט הסטודנטים - יצטרכו לעמוד מול האוצר לבדן. הדבר גם ידרוש אמנה לאומית בין הממשלה, האוניברסיטאות והמכללות על תפקידן במערכת ועל סוג התארים שהן רשאיות להעניק. אבל, השארת המצב הקיים עם פוליטיזציה גוברת במינויים של חברי מל"ג וות"ת, הרחוקים מהאיכות והרמה המדעית שהמחוקקים ב- 1958 התכוונו אליהם, הוא הרה אסון באשר לעתיד ואיכות אוניברסיטאות המחקר שלנו והמדע הישראלי.

 


[1] יש שורה ארוכה של פרסומי מוסד נאמן וכן כנסים בינלאומיים שנערכו בנושאים אלה וניתן למצוא אותם באתר זה.

[2] ראה עמי וולנסקי, "אקדמיה בסביבה משתנה", ספר מקיף שנכתב במסגרת מוסד נאמן, בהוצאת קו אדום הקיבוץ המאוחד, 2005 

[3] בזמן החקיקה, כמעט כל המוסדות היו אוניברסיטאות מחקר, למעט כמה מוסדות השכלה גבוהה כמו האקדמיה למוזיקה ומחול, בצלאל - אקדמיה לאומנות ועיצוב.

[4] וזה לא כולל את מכללות ההוראה שיש כוונה לצרפם לשולחן ות"ת ומל"ג.

[5] כך למשל מוסד נאמן, ביחד עם הנציבות ארה"ב-ישראל למדע וטכנולוגיה, גיבשו מסמך מקיף בשם "ישראל 2028 חזון ואסטרטגיה כלכלית-חברתית בעולם גלובלי", בהובלת ועדת היגוי ברשות אלי הורביץ ובניהול דויד ברודט. המסמך הוגש ב-2008  לרוה"ם אהוד אולמרט, שהביא אותו לדיון בממשלה, אשר אימצה אותה. כוונת אולמרט ומנכ"ל המשרד רענן דינור הייתה להביא את המסמך לביצוע כקווי פעולה אסטרטגיים. אבל התפטרות אהוד אולמרט בספטמבר אותה שנה עצרו את היישום.

[6] על פניו המינוי לא נראה מתאים הן מבחינת מעמדה האקדמי של המועמדת והן מתוך העובדה שהיא רק בדרגת פרופסור חבר וקידומה לפרופסור במכללה מותנה בוועדת מינויים  שהמל"ג ממנה. זה מעורר חשש לניגוד עניינים כי כסיו"ר מל"ג היא עלולה להיות מעורבת בבחירת חברי הוועדה.

[7] הצעה כזאת מפורטת במסמך ישראל 2028 (ראה הערת שולים 5)

הצטרף לרשימת דיוור לקבלת ידיעון רבעוני

זכויות שמורות © מוסד שמואל נאמן 2011. נבנה ע"י כתום בניית אתרים